זה המוטו של מתן ליפשיץ, בן 36, שאובחן לפני שנתיים עם CML – לוקמיה מיאלואידית כרונית. מתן תמיד חלם על לימודי רפואה, אך לא היה בכיוון התעסוקתי לשם. ה- 7.10 שתפס אותו בביתו בשדרות וחוויות ההתמודדות עם הסרטן, הביאו אותו להבין שהטיפול, הרפואה והתמיכה בחולים, חייבים להיות חלק מהחיים שלו. זה הסיפור שלו.
כתב: מתן ליפשיץ
"זה לא מה שאתה עובר בחיים שלך אלא מה שאתה עושה איתם שנחשב"
את המשפט הזה אמרתי לרופא שלי, שלימים הפך להיות מנטור עבורי, אחרי שסיפרתי לו קצת על החיים שלי והוא אמר שמה שעברתי לא טריוויאלי בכלל. אני באמת מאמין במשפט הזה ובזה ש"לייף איז א- ביץ'", כמו שלימד אותי יאיר, המנהל והחבר הכי טוב שלי מדפוס בארי, שם עבדתי במשך שש שנים כעובד ייצור עד ה- 7.10.
באותו היום הארור הייתי בשדרות, שם גרתי במשך 13 שנה, שכבתי רועד ומכווץ במיטה במשך 27 שעות, בזמן שהחברים הכי טובים שלי מהדפוס ומהקיבוץ יצאו להילחם על הבית, חלקם לא חזרו. זה היה היום הראשון שבאמת פחדתי למות. איכשהו שרדתי.
הרגשתי שאני חייב לעשות משהו ולתרום, בזמן שכל המדינה מנסה לשרוד. התחלתי כמתנדב במחסן ציוד רפואי בחמ"ל באיכילוב והמשכתי בתור עובד. הייתי בטוח שמצאתי את המקום שלי, הרגשתי יעיל, עם סיפור אדיר לקום כל יום לעבודה. למציאות היו תוכניות משלה ו- 10 חודשים אחרי, בבדיקת דם פשוטה ושגרתית, הגיעה האבחנה.
קצר בתקשורת עם אלוהים
זה מצחיק. רפואה מאז ומתמיד הייתה אחת התשוקות הכי גדולות שלי. אימא שלי ז"ל הייתה רופאה ואפשר להגיד שדי גדלתי לתוך העולם הזה. אני אוהב את הלמידה ואת סביבת בית החולים, אבל בחיים לא חשבתי שאת הסטא'ז שלי אצטרך לעשות על עצמי כחולה CML (וואחד קצר בתקשורת ביני לבין אלוהים).
את הסטא'ז הזה התחלתי לפני שנתיים, בגיל 36. ואני עדיין לומד. על הגבולות שלי, על מי אני רוצה איתי בדרך הזאת, על מה עושה לי טוב ומה המשמעות והמקום שלי בעולם עם המחלה הזאת.
השאלה על המשמעות שלי בעולם, שאיתה אני מתמודד שנים רבות כגבר טרנסג'נדר (גם פה כנראה אלוהים ואני החלטנו שלא להסכים) וכאחד שרוב הנעורים שלו גרמו לו להבין שהוא לא שייך, הובילה אותי ללימודים מסוג אחר לגמרי – לימודי סיעוד. עם כל הקושי הפיזי והרגשי, הפחדים וחוסר הביטחון והעובדה שכבר בתור סטודנט איבדתי מטופלים – אם אני נאבק על החיים שלי, אז שהמאבק הזה יהיה מוצדק.
לימודי הסיעוד כשליחות – אף מטופל לא צריך להרגיש לבד
הלכתי ללמוד סיעוד כי אני יודע איך הטיפול הזה מרגיש, כי אני יודע איך זה מרגיש שלא רואים עליי שאני חולה סרטן ולא מבינים מה יש לי, ואנשים שלא היו בנעליים שלי אומרים לי "תגיד תודה שאתה מקבל רק טיפול ביולוגי ולא כימותרפי" (תודה רבה באמת).
הלכתי ללמוד סיעוד כדי שהמטופלים שאפגוש בעתיד ידעו שהם לא לבד, ושאני שם ביחד איתם. שיש תקווה ושחשוב להילחם לא משנה כמה קשה. הלכתי ללמוד סיעוד כדי להיות בצד שעזר לי כל פעם שלא הרגשתי טוב. רציתי להיות האחות הזו שהחזיקה לי את היד בביופסיה ואמרה לי לנשום עמוק או כמו רופא המשפחה שלי שליווה אותי מהרגע שאובחנתי ועזר לי בכל דרך שיכל. הלכתי ללמוד סיעוד כדי להנגיש לאחרים את התחושה שעמותת חלי"ל האור (לחולי סרטן דם), העמותה לחולי CML וחלאסרטן (לחולי סרטן צעירים) נתנו לי – תחושה של משפחה ושייכות. אני רוצה לתת למטופלים את כל אותם כלים שאספתי בדרך, כדי שיוכלו להתמודד טוב יותר עם הימים היותר מורכבים במסע הזה, כי בסופו של דבר, מי שיכול לעזור הכי הרבה למטופלים חדשים זה מי שהיה שם.
להבין את מאחורי הקלעים של המחלה
ויש בדרך הזאת גם ימים טובים, ויש ביחד, ויש את החיבוק שאתה מקבל מהאנשים שחולקים איתך את הגורל הזה. בחלי"ל האור ועמותת CML יש תוכנית מנטורים, חולים ותיקים שמלווים אותך ומכניסים אותך כביכול למאחורי הקלעים של המחלה, שכמטאפורה או לא, נותן לך להרגיש מיוחד, להרגיש שייך, להרגיש עטוף.
אם הגעתם לכאן, סימן שאתם או אחד מיקירכם מתחילים את המסע המורכב הזה. אבל תנו לי להבטיח לכם 2 דברים: הראשון הוא שמחלה כרונית היא לא סוף החיים והיא לא זאת שתקבע את העתיד שלכם. יכולים להיות לכם חיים טובים, מאושרים, בריאים ומלאי משמעות לצידה, אם רק תבחרו בכך ויהיה מי שייתן לכם את הכלים. והדבר השני הוא שאתם לא לבד בזה וביחד זה תמיד יותר קל.